חברת SpaceX השלים את מבחן הטיסה ה־13 של ה-Starship, מה שמסמן פרק נוסף בהתרחבות המאמצים של החברה לפתח מערכת שיגור רבת-שימוש, המסוגלת לשאת אסטרונאוטים, לוויינים ומטען עמוק יותר אל תוך החלל.
המבצע שימש כמבחן טיסה שני של הגרסה המשודרגת של ה-Starship V3, שם הוערכו שיפורים באמינות המנועים, בעמידות של החללית ובביצועי המגדל, תוך שגרירה של לווייני Starlink V3 מהדור הבא בפעם הראשונה.
המהנדסים ניצלו גם את הטיסה לאיסוף נתונים חשובים על מגן החום ומערכות ההנעה של ה-Starship, טכנולוגיות החשובות למשימות חקר עתידיות על הירח ומאדים.
בעוד טיסות קודמות של ה-Starship חשפו נקודות תורפה שהיו בין היתר כישלונות במנוע או נזקים למגן החום, הטיסה ה־13 התמקדה בהמחשה שהמסקנות מהטעויות יכולות לתרום לשיפורים הטכנולוגיים במקום להוות נקודת כשל.
להפוך כישלונות לעבר להצלחה עתידית
החברה תכננה את טיסת ה־13 בהתייחס לאתגרים שהתגלו במבחן הקודם.
במהלך טיסת ה־12, הבדלים קלים בזמן ההשקה של המנועים השפיעו על הנטייה של המגדל הגדול Super Heavy לאחר ניתוק השלב, בעוד כמה ממנועי ה-Raptor לא התעוררו מחדש בזמן השריפה שהחזירה את המגדל למסלול. השלב העליון של ה-Starship גם איבד אחד ממנועי ה-Raptor בתצורת ואקום בזמן הייעוד, למרות שהגיע לנתיב המתוכנן.
כדי להתמודד עם תקלות אלה, שינו המהנדסים את תהליכי ההשקה של המנועים, שפרו את החומרה המיועדת להידלק מחדש ושידרגו את התוכנה לניווט מדויק יותר של התיאום בין כמה מנועים בעת ובעונה אחת.
בדיקות טיסת הפיתוח הן חלק בלתי נפרד מתפיסת ההנדסה של SpaceX, שמבוססת על שיפורים באמצעות נתוני אמת שנאספים בחיים האמיתיים במקום להסתמך אך ורק על סימולציות הקרקע.
Starlink V3 בטיסה הראשונה
טיסת ה־13 סימנה גם את המבחן הראשון לפריסתם של לווייני Starlink V3, לווייני הסיבין בדורות הבאים של SpaceX.
המבצע נשא עשרים prototypes של הלוויינים שתוכננו להרחיב את קיבולת הרשת ולספק מהירויות אינטרנט גבוהות יותר. לאחר השיגור, הלוויינים פרשו את תאי השמש ואת האנטנות וניסו לתקשר עם רשת ה-Starlink הקיימת באמצעות קישורי לייזר.
שישה לוויינים היו מצוידים במצלמות שקלטו תיעוד תקופת הטיסה של ה-Starship, ומסרו למהנדסים תצלומים מפורטים של מגן החום. הנתונים יעזרו להערכת ביצועי מערכת ההגנה התרמית בעת חזרה לאטמוספירה וגם ידריכו עיצובים עתידיים שתומכים בשימוש־חוזר מהיר של הרכב.
חשיבות מגן החום
בניית חללית שניתנת לשימוש חוזר איננה רק בהצלחה בהשקה; היא דורשת גם שרידות בטיסה חזרה לכדור הארץ.
כאשר ה-Starship נכנס מחדש לאטמוספירת כדור הארץ, הטמפרטורות עלולות להגיע ל–3,000 מעלות ומעלה בעקבות חום אווירודינמי עז. מגן החום הקרמי שמוגן, מגן על החללית מנזקים קיצוניים אלה, ומאפשר את שימוש־החוזר של הכלי בעתיד.
ב״טיסת ה־13" נבדקו שיטות חדשות לחיבור האריחים, תכנוני מגן חום משודרגים, אריחי חישה שמודדים את העומסים במהלך ההמראה והחזרה ואפילו צבעו מספר אריחים בלבן לסימולציה של אריחים חסרים ובחינת טכניקות בקרה חדשות.
המידע שהושג עשוי לסייע להקטין את הצורך בתחזוקה בין משימות, אחת מהמכשולים המרכזיים להעברת תפעול שיגור דומה לאלה של תעופה מסחרית.
רוח חדשה ביכולת השימוש־החוזר לחלל
רקטות מסורתיות הן רבה־שימוש, אך הן משקיעות הרבה משאבים בהשלכה של חלקים יקרים לאחר כל משימה. Starship שואפת לשנות את המגמה הזאת על ידי הפיכת המגדל Super Heavy והחללית עצמה למערכות שניתן להשתמש בהן שוב ושוב, במהירות ובקלות.
אם תהליך זה יצליח, עלויות ההשקה עשויות להתקזז בטווח הארוך באופן דרמטי, עם אפשרות ליותר טיסות, ולמשימות מדעיות וקליניות שאפתניות יותר.
המערכת צפויה לשחק תפקיד מרכזי בתוכנית ארטמיס של נאס״א, בה יופעל Starship משודרג כמעטה הירח למשימות העתידיות של אסטרונאוטים. החברה גם מדמיינת את הרכב כתחבורה שכבתית ומסוגלת לספק מטען ולבסוף גם אנשים לעתיד על כוכב מאדים.
כל טיסת ניסיון, בין אם הצלחה או כישלון, מקרבת את המהנדסים אל ההישגים הארוכים הטווח הללו.
כמו חקר כוכבים בלתי נודע, פיתוח חללית למסעות שגרה לעומק היקום דורש ניווט בין אין־ספור מראות ומכשולים. עם סיום טיסת ה־13, לחברה יש עוד מפה שמורה עם אתגרים ורמזים חדשים כדי להגיע אל הקצה הבא של היקום הלא נודע.
