דיפלודוקוס בזירת ההיסטוריה הטבעית באירופה?
דיפלודוקוס, הזרופוד הארוך צוואר, שיש לו מקום קבוע במוזיאוני ההיסטוריה הטבעית במשך יותר ממאה שנים, ייתכן שגם חי באירופה. חוקר הפלאונטולוגיה מפורטל לנדפוריא דינופוליס שבספרד זיהה 14 חוליות דרגול ושרשראות עצם קטנות שנשרו מתוך עצם אחת שהתגלתה סמוך לליסקרטל, במחוז טירואל, והשייך לוודאי לגדולתם של דיפלודוקוס. מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת לפלאונטולוגיה של בעלי-חיים מאושרים הראה כי יש סבירות גבוהה שהשלד שייך לקטלוג, מה שמחזק את ההשערה שהזן היה נפוץ משתי צידי האוקיינוס האטלנטי הזעיר של תקופת היורה המאוחרת.
מה מראות עצמות הטרואל
העצמות מגיעות אל אתר לָה טארג'רִאה, שנמצא כבר מוכר כמקום מרובה מאובנים של זירופודים, תירופודים, סטגוזאורוסים ואורניתופודים. האתר התגלה ב-2008, כאשר נאספו חמש חוליות, ובהמשך, בשנת 2014 ובשנה שלאחריה, נפלו עוד תשע, לפי ZME Science. העצמות אלו בפרישה אמצעית ואחורית של הזנב.
החוקרים תבעו להשתמש בשילוב של מאפיינים אנטומיים שנמצאו בחוליות ובשרשראות, שהם עצמות קטנות שתלויות תחת הזנב, כדי לקבוע שמדובר בייצור מסוג דיפלודוקוס. הן השוו בין תכונות אנטומיות קלאסיות לבין שתי שיטות סטטיסטיות לבניית עצי משפחה — אופטימיות מרבית והסקה בייסיאנית — וקבעו שהממצא שייך לקטלוג הקרוב ל-Diplodocus hallorum, מבלי לשייך אותו לסוג ספציפי.
מעבר לאוקיינוס הצעיר
בתקופת היורה המאוחרת, אוקיינוס האטלנטי הצעיר היה בתחילת פתיחתו, והיה צר יותר משמעותית מיום. חוקרים משערים כי תפריטים של חיבורים יבשתיים זמניים אפשרו לתופעות של נדידה בין ארצות הברית לאירופה של אותה תקופה, בין היתר – זירופודים, תירופודים וסטגוזאורוסים משני צדדי הוואקום.
אין זו הפעם הראשונה שבה מציאת מאובנים אירופיים מראה על קיומם של זנים קרובים ל-דיפלודוקוס. באירופה, באזורים כמו פורטוגל, נמצאו זנים קרובים לדיפלודוקוס – דינרוסאורוס, לדוגמה, מתקופת היורה המאוחרת. ההבדל המרכזי בעניין זה הוא כי הממצא מגדיר במפורש את היצור עצמו כדיפלודוקוס, שמוכר עד היום בעיקר כדינוזאור אמריקאי מובהק.
דיפלודוקוס מצטרף לקבוצה של זנים שהופיעו על שני צדדי האטלנטיק הפרוטו–בתקופת היורה, כשהרודפים שלהם כוללים את אלוסוראוס, CERATOSAURUS ואת טורוווסרוס, לצד סטגוזאורוס מפורש. הספקולציות על קיומו של סופרוסאורוס באיבריה נמשכות, אך אווירה זו מצביעה על קהילות דינוזאורים משותפות באמריקה הצפונית והאירופית של אותה תקופה, ולא על אזורים מבודדים. הדרך המדויקת של ההעברה עדיין לא הובררה במדויק, והיא מחייבת מחקר נוסף.
חלק מהמומחים מתלבטים
חוקר הפלאונטולוגיה שמעיין במחקר עבור מרכז המדיה המדעית בספרד שבחן את הממצא אומד כי הוא מבוסס דיו באפשרות לייחס את העצמות לדיפלודוקוס, אך בצד האחר יש המבקרים שטוענים כי 14 חוליות הזנב ושרשראות עצם קטנות עדיין לא מספיקות לקביעה חד-משמעית כי מדובר ביצור יחיד מסוג דיפלודוקוס, וייתכן שמדובר בגן אחר של זירופודים, כמו סופרוסאורוס או דינרוסאורוס, או באחת מסוגי היצורים החדשים שטרם התגלו. חוקרים כמו חביאר פרדה סוברבייולה מאוניברסיטת הבאסקיה מחדדים כי העצמות האלה עדינות וקטנות מדי כדי להסיק מבלי ספק לקטלוג; ומכך שהמחקר המלא עוד מחכה לפרוטו, במיוחד בהשוואה בין הממצאים באירופה לבין מפות גאולוגיות שקופות בארה"ב, שיסייעו בפתרון השאלה.
חשיבות הממצא להתעניינות אמריקאית
דיפלודוקוס תופס מקום מיוחד בהיסטוריה המדעית של ארה"ב. זהו הדינוזאור המוכר ביותר שהתגלה במערב ארה"ב, ואחר כך הוצגו שלדים שלו במוזיאונים בעולם כולו, שבהם הוא הפך לסמל בעשרות השנים שלפני כן. ההכרה בכך שבאירופה נתגלו סופות ענק יש באפשרות להמחיש כי תופעות התפשטות ממים מוקדמים, שהיו חלק מהעולם היורי, היו רחבות ומגוונות יותר משנדמה תחילה. מעבר לכך, ההכרה בהערכה המדעית של לוחות המשיכה של Morrison הממוקמים בעיקר בנכסים ציבוריים של ארה"ב, כדוגמת שמורת הפלאונטולוגיה הלאומית של יוטה–קולורדו, מחזקת את הקשר בין מחקרי הפלאונטולוגיה באירופה ובין משאבי המידע והמחקר בארה"ב. הממצאים בספרד מוצגים ב"לוח הפטריארך" של מוזיאון הפלאונטולוגיה האראגונזי שבדינופוליס, טירואל, שם הם מושכים את עיני המבקרים ויקיריה של הממלכה.
בארה"ב, תצוגות מפורסמות של דיפלודוקוס כוללות את מוזיאון הטבע של קרנגי בפיטסבורג, שם מוצג שלד המקורי של דיפלודוקוס קרנגאי, ואת המוזיאון הלאומי להיסטוריה טבעית של הסמיתסוניאן בוושינגטון, סי. די. כדי להיפגש עם התגלית, ייתכן שנתווספו ממצאים נוספים שיבצרו את ההשערה שהעולם הפראי של היורה הוכיח אך עוד לא הובהר סופית.
