שני עולמות, תבניות משותפות: חקר מוחי באורח החיים של הקופים הגדולים בישראל
המוח האנושי מתחיל לרזות ולהתכווץ בערך מגיל 45 עד 50, גם באנשים שאין להם מחלות נלוות. אך מחקר חדש שנערך על 601 קופים גדולים—כולל שימפנזים, גורילות, אורנגאוטנים ובונים—מעיד כי רובם מצליחים להימנע מהירידה הזו, כאשר מוחות של קופים מבוגרים שוקלים בערך אותו דבר כמו אלה של מבוגרים צעירים.
התוצאות פורסמו בשופעות המגזין האסכולות של האקדמיה הלאומית למדעים תחת הכותרת, והוצגו לראשונה ב-9 באוקטובר על ידי Nature. המחברת הראשית היא ברנקיה חרבויץ-מיחיץ.
המשמעות של ממצאים אלה היא כפולה: עבור חוקרי המוח, הם מחזקים את ההבנה כי התכווצות מוחית משמעותית בגיל הזקנה היא תופעה נדירה יחסית בקרב קרובינו הקרובים. עבור שימור המינים, זוהי תזכורת שמה שלמידה אודות הקופים הגדולים, שרבים מהם בסכנת הכחדה באיזורי החיים הטבעיים, מתבצעת בעיקר דרך אוכלוסיות שמורות ומבוקרות שבמתחם זואולוגי או שמורת טבע.
ארבעה סוגים—תבנית אחידה של שימור מוחי
המחקר אגר נתונים משקל מוח מ-601 פרטים מ-ארבע קבוצות קופים גדולים: שימפנזים, גורילות מערביות, שתי סוגי אורנגאוטנים ובונים, לפי סיכום של Nature. לאורך כל חיי המבוגר, משקל המוח של קופים אלה נראה זהה כשהוא נשמר לאורך שנים, בניגוד לירידה המתמשכת במוח האדם בשנות הזקנה.
ב-Nature מתוארת התוצאה בלשון פשוטה: קופי האדם הגדולים שמרו על מסתם של המוח שלהם בשלב מאוחר יותר בחיים, בניגוד לבני האדם. המחקר המדויק אינו מציין שיעורי שינויים ספציפיים או מפורטים לפי מינים, וגם חוסר ביכולת לגשת למאמר המלא ב-PNAS מונע הפעם מלקחת בחשבון את טווחי הגיל או את השיטות הסטטיסטיות שהשתמשו בהן.
חשוב לציין כי ההשוואה מתמקדת במשקל, שאינו משווה ישירות לתפקוד. הוכחת שמירת משקל המוח אינה בהכרח אומרת שלא חלים תהליכי הזדקנות במוח, שכן משקל המוח הוא מדד רחב העלול להחמיץ שינויים במבנה של אזורים מסוימים או ברשתות הקשרים בין תאי העצב.
הדים למחקר MRI מ-2011
מחקר זה מתמקד בקו ההיסטורי של מחקרים קודמים שהראו תוצאות דומות. בשנת 2011, צוות מדעי מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בהובלת האנתרופולוג חזט שרווד השתמש ב-MRI להשוואת 99 שימפנזים בגיל 10 עד 51 עם 87 בני אדם בגיל 22 עד 88, לפי הודעה של האוניברסיטה באותה תקופה על מחקר זה שנכתב ב-PNAS.
באותה תקופה, מוחות בני האדם הראו ירידה בנפח בכל מבנה שנבדק, בעוד ששימפנזים לא הראו שינויים משמעותיים הקשורים לגיל. שרווד קישר את ההבדל הזה להבדל המהותי בתולדות החיים בין האדם לשימפנזה, ואמר שזו הסיבה להבדל בהתפתחות המוח בקבוצות הגיל השונות.
הוא הציע אז הסבר שמתאים גם לממצאים החדשים: ההארכה בחיים של בני האדם, שמגיעה לעיתים עד גיל 70, 80 ואף יותר, קשורה לעלויות מסוימות במוח הזקן יותר. כלומר, היכולת לתפקד לאורך זמן רב יותר עשויה להתבסס על שינויים מורכבים שבחיי הטבע אינם קיימים באותו המונח אצל הקופים הקצרים תוחלת החיים.
תוחלת החיים כהסבר אפשרי
הסבר נוסף שמציעים מחברי המחקר החדש הוא שאורך חיי הקופים הגדולים בטבע קצר יותר ביחס לבני האדם, ולכן הם לא מגיעים לשלב שבו אובדן הרקמה המוחית מאופיין, משמע שאין בפועל ירידה במשקל המוח שלהם בגיל מתקדם.
באנשים, לעומת זאת, ההישרדות עד לגיל שבעים שמונים ואף מעבר מאפשרת לתאים ולרקמות המוח להזדקן באופן שונה, וזו עשויה להיות הסיבה לירידה המובחנת במשקל ובמבנה המוח שהם חווים. אולם, עדיין מדובר בהשערה, והחוקרים מציינים כי ההבדל אינו מוכח חד-משמעית—גורמים כמו תזונה, פעילות, חילוף החומרים ותחלואות שונות עשויים also להשפיע, וכי הנתונים מחיות שנמצאות בשבי אינם בהכרח משקפים במלואן את מצב הקופים בטבע.
החשיבות של אוכלוסיות שוחררות ומבוקרות
הקופים הגדולים המשתתפים במחקר הם קרובי משפחה קרובים של האדם, כאשר שימפנזים ובונים משתפים יותר את ה-DNA שלנו מאשר גורילות. קרבה זו היא זו שמאפשרת למדוד לעומק את ההבדלים והקווים המשותפים בין ההזדקנות במוח האדם לבין זה של הקופים האחרים, ומהווה בסיס להבנת ההבדלים הפיזיולוגיים והתפתחותיים בינינו לבין שאר היצורים בייחוד בעת הזקנה.
הזדקנות המוח האנושית משתנה מאוד בין אדם לאדם. חלק מהאובדן של הרקמות המוחיות במצב נורמלי נסבל, אך מחלות כמו אלצהיימר גורמות לשינויים מהירים יותר וקריטיים יותר בתפקוד המוח. השוואה בין הקופים והאנשים עשויה בסופו של דבר לסייע לזהות את המאפיינים של ההזדקנות התקינה שאולי מגדירה קווי הפתיחה של מחלות הקשורות בכך, אם כי מחקר זה לא התיימר לענות על שאלה זו באופן ממוקד.
כל מיני הקופים הגדולים מוגדרים כמינים endangered או בסיכון קריטי בסיווג של ה-International Union for Conservation of Nature. מחקרי ההזדקנות בקרב הקופים מתבססים לרוב על חיות שגדלו בשבי, במעבדות או בשמורות מוגנות, שם האינטראקציות והמעקב אחר הפרטים מבוססים על רישומים מפורטים של תולדות החיים שלהם, ומאפשרים לחוקרים לשאול שאלות אבולוציוניות מבלי לפגוע באוכלוסיות בטבע.
לקריאה הקולקטיבית של הקוראים הישראלים, מחקר זה אינו משנות את ההנחיות הרפואיות בנוגע לבריאות המוח האנושית. הוא לא מצביע על חוסן של הקופים בפני מחלות מוחיות ואינו מציע שיטות מונעות לירידה באיברי המוח בגיל מופלג. הערך העיקרי טמון בהבנה אילו תהליכי הזדקנות במוח הם ייחודיים לבני האדם, ומחקר זה תורם צעד חשוב בהבהרת הקווים המנחים בין תהליך ההזדקנות שלנו לבין זה של קופי הבר על מנת לחדד את ההבדלים והקווי הדמיון.
