כ-168 מיליון שנים לפני זמננו, בזמן שהדינוזאורים שיבשו את פני כדור הארץ, בצורת יצור קטן בגודל כלב חיו באזורים שמהם התפתחו כיום מונגוליה הסינית. אותו יצור היה דומה באורחותיו ללחישה, עם זנב רחב ושטוח הנראה כמיועד לגלישה מהירה, ושיניים כלב חזקות שהותאמו לצייד בלסלמנדרות שבנהרות ובעיקר באגמי המקום. החוקרים כינו אותו במקור "Megacauda sungei", שם שפירושו "זנב גדול", והתפרסם במחקר שפורסם בכתב העת Nature ב-7 באוקטובר.
האורגניזם הזה לא היה באמת בעל חיים ממשפחת היונקים — מדובר ביקום מקביל שקטן ושונה שחי עד לפני מיליוני שנים. הוא נמנה עם קבוצה נכחדת של יצורים מיוצאים מראש בשם דוקודונים. משקלו לא עלה על 2 קילוגרמים, מה שהופך אותו לגדול ביותר במבנה של קרוב יונקי מין הימראי שמוכר מן הטריאס, ואולי אף להיות החלק הראשון שהתקרב לאורח החיים החצי-מימי שהפך לסטנדרט בחלק גדול מחברת היונקים.
מי שאחראי על המחקר, זה-שי לו, פרופסור לפליאונטולוגיה מאוניברסיטת שיקגו, תיאר את היצור ל-Live Science כתערובת של תכונות המאפיינות חיות שונות מאוד.
דיג במים – תכנון מכוון לציד
החלק האחורי של המגהקאודה הזכיר במקצת לוחם, עם רגליים אחוריות קצרות, רגליים ארוכות יותר בזנב רחב ושטוח שנראה כמומלץ לשחייה עצמתית. ייתכן שהזנב גם שימש לחפירת מחבואים בקרקע של גדות נהרות, על פי החוקרים.
החלק המקדמי, לעומת זאת, סיפר סיפור אחר — של טורף פעיל. בניגוד ל"לקסיקון" של הלשון של הלחישה המודרנית, שהחלקו אינו מכיל שיניים, ל-Megacauda היו שיני כלב חזקות ומיוחדות שכתבו את הצורך במעשה חיתוך בשר. שיניים אלה נקראות שיני לירכיים והן דומות יותר לאלו של כלבי נהרות או אטריות.
המאובנים האלה נמצאו במקומות שנקראים הצפקה חייפאנגו, שכבת אבן ממנהיגות הטריאס האמצעי, המתואר בפיקוח של לו כאזור שופע סלמנדרות. חתיכות קטנות של עצמות של החומרה והעובדה שממצא זה נמצא גם בתוך אזור הקיבה וגם בסביבתו מצביעות על כך שהיצור תפר עם סלמנדרות, ייתכן שגם עם דגים קטנים ויצורים חסרי חוליות.
עצמות הגרון שמחות לגידול ופריון
הממצא החשוב ביותר לחוקרי האבולוציה נמצא באזור הגרון. המאובן שמור היטב כולל את העצמות הקטנות שבסביבת הלשון והגרון, ומסודרות בצורת סוסה במעין רפסודה בצורת U, דמויה לאלו שבבעלי חיים מודרניים.
סידור זה מרמז ש-Megacauda היה בעל המבנה האנטומי הנדרש לבליעה בכלוב חברתי יונקי, וגם להנקה כמו של תינוקות יונקים. אם זה נכון — המנגנון הרך שתומך בהנקה, התקדם לפני שנפרדה קו הדוקודודונים מקבוצת היונקים האמיתיים, והניח את היסודות להתפתחות מוכרת של תפקוד זה באבולוציה של המודעות.
זוה-שי לו שיבח את מבנה הגרון שזיהה בהתבטאויות ל-Live Science, כצעד שהפריד את היונקים משאר היצורים החי. ההנקה אפשרה לאמהות יונקיות להזין את הצאצאים ישירות, והייתה מפתח מרכזי בהצלחת הקבוצה הזו במשך מיליוני שנים.
בדיקת הראיות על המאובן
המחקר מבוסס על מאובן יחיד ומלא כמעט, שנבדק באמצעות סריקת CT מפורטת. תזונתו מוזרת מניתוח צורת השיניים וחתיכות עצם קטנות, במקום מכילה שלמה. היכולת לינוק ומבנה הרקמות הרכות שהוא הצביע עליהם, נוסחו כהשערות ולא כהוכחות ישירות לכך שהיצור היה מסוגל להניק.
אין זה בטוח שהיצור חפר מחבואים, אף שזו אפשרות שנשקלת. חוקרים אחרים בעולם מצביעים על תאריך מציאת המאובן, שברוב המקרים נקבע ל-2016, אך בחלק מהדיווחים אף מצוין 2015.
למרות שאין בכך וודאות מוחלטת, מדענים עצמאיים הללו את הממצאים ותמכו בחשיבותם. סוזאן הנד, פרופסור שכבר פרשה ואנטומולוגית של חולייתנים מאוניברסיטת ניו סאות' ויילס, שראיון ל-ABC Australia, אומרת שאולי אורך החיים שהומצא על ידי החי שיקף את ההישרדות של קרוביו הראשונים של היונקים.
המחקר התבצע בשיתוף פעולה של אוניברסיטאות סין, שיקגו ואות'או, ובזכות שימור מפורט כל כך של הרקמות הרכות בכלל זה הגרון וצוואר, יכול הצוות לנתח את המבנה האנטומי שמרבה לשרוד במאובנים של גילים כה עתיקים. מימון המחקר חוֹל על קרנות לאומיות ומוסדות מחקר מובילים בעולם.
חיים עתיקים שהשפיעו על נהרות היום
ה-Megacauda מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של דוקודונים שהתאימו את עצמם לחיים במים הרבה לפני שהיונקים המודרניים הופיעו. למשל, הדיקוין הידוע בשם Dongoconodon platycauda, שמגיע מסין ומוערך כבן 120 מיליון שנים, ו-Kryoryctes cadburyi, מונוטרם חצי-מימי מאוסטרליה שחי לפני כ-100 מיליון שנים, לפי ABC Australia. לעומת זאת, הלשונות של הלחישה מפצלות מ-Echidnas ופורטיפוסים רק לפני כ-55 מיליון שנים, והמאובן העתיק ביותר של פורטיפוס הינו כ-3.8 מיליון שנים בלבד, דבר שממחיש שכמיה ותוצאות היצירה בחיים כללו דפוסי חיים דומים מבלי שיהיו קשורים זה לזה במשפחה.
החוקרים מצביעים על כך שקבוצת הדוקודונים חזרה והשתנתה פעמים רבות, בפיתוח סגנונות חיים מיוחדים — בין אם לשחות, לחפור או לפתח מערכות חישה מתקדמות — מבעוד ימי הדינוזאורים. זאת, בניגוד לתמונה הישנה של ייצורי חיץ קטנים ואנמיים שהסתתרו בצל חייה של תקופת הטריאס.
הסגנון חיים ש-Megacauda ייסדה נותר רלוונטי עד היום. לסוזאן הנד, למשל, יש דעה שכ-140 מינים של יונקים חיים כיום תלויים בנהרות, באגמים ובחופים. בעשורים האחרונים, חיות כמו בפרים, כלבי נהרות ומוסקרטים משמשים דוגמה חיה להשפעה על מערכות אקולוגיות מקוטעות, שמירה על מערכת אקולוגית סביבית, והשליטה באוכלוסיות טורפים.
הקשר בין המאובן הזה ובין החיים המודרניים מדגיש כי השימור של חוגי המסלול במים תורם לשימור הסביבה. היכולות של היונקים החצי-מיימי לשמור על שדותיך ניזונות, הם כיום תלויים באזורים שמועד לפגיעה מידי אסונות כמו בנייה מסיבית, כרייה והפרחות יבולים, וכן יובש מתמשך.
מחקר עתידי והשוואות עם מינים אחרים של דוקודונים יוכלו להבהיר כמה ולאיזה אורך של זמן התרחש התהליך של חדירת היצורים הקרובי-יונקים אל תוך חיי המים, וכן את שלב ההנקה באבולוציה שהתרחשה לפני מיליוני שנים. מה שידוע הוא שבמאובן בודד ומפורט זה הצליחו החוקרים להוסיף חוקר חדש לספר ההיסטוריה המרתקת של יונקי המים שחיו בטריאס, ולהציג תכונות מרכזיות של ביולוגיית היונקים הרבה יותר מוקדם ממה שהאמינו קודם.
