מה גילו החוקרים על סרטן הלבלב המסוכן
חוקרים ממרכז הסרטן MD Anderson באוניברסיטת טקסס דיווחו על גילוי מפתיע בנוגע לחלבון בשם אינטראלוקין-18, או IL-18, שעשוי לשחק תפקיד מפתח בהגנה של גידולים סרטניים מפני המערכת החיסונית של הגוף. המחקר, שנערך על עכברים מהונדסים גנטית, מצביע על כך שפחות של IL-18 יכול להזיק לגידולים סרטניים ולהאט את קצב התקדמותם, בעוד שפעילות מוגברת שלו עשויה לסייע להסתרת הגידול. על אף שהמחקר נמצא בשלבים מוקדמים, הוא פותח אופציות חדשות למחקר העתידי בטיפול בסרטן הלבלב, אחת מהמחלות הקשות ביותר לריפוי.
מה גילתה החקירה על IL-18 ועל התקשורת עם מערכת החיסון
החוקרים התמקדו באינטראקין-18, חלבון המשמש כמסייע בתקשורת בין תאים. אינטראלוקינים משמשים כמערכות תקשורת כימיות בגוף, המודיעות למערכת החיסונית על נזק או זיהום. בנתוני המחקר עלה כי בגרסאות של סרטן הלבלב, רמות IL-18 גבוהות יותר מהרגיל, ולעיתים קרובות תוצאות קשות יותר לבלתי חולים. כשהפחיתו את רמות IL-18 בעכברים, הצמיחה של הגידולים האטה והחיים של החיות התארכו. מעניין יותר, שרמות IL-18 קשורות לעליה ברמת חלבון אחר הנקרא CD47, המהווה סימן שאומר למ מקרופאגים—תאי ה"ניקיון" של הגוף—לא לגעת בתאים הסרטניים, דבר שמעניק להם הסוואה. כמו כן, תרופות הממוקדות ב-KRAS, גן שמפעיל את תהליך הגדילה של תאים, הראו עלייה ב-IL-18, וניתן היה לשפר את יעילות הטיפול כששילבו תרופות המאותתות ל-KRAS עם מעכבי IL-18 או CD47.
המשמעות של האיתור על ה-'לא לאכול אותי'
הסימן של הפעלת CD47 נקרא לעיתים קרובות בשם ה"לא לאכול אותי". תאי מקרופאג'ים הינם תאי הניקיון של הגוף, בעלי תפקיד זיהוי והסרה של תאים מתים, חיידקים ומזיקים. תאים בריאים משקיעים על שטחם חלבון בשם CD47, שמעניק להם תעודה שמעודדת את המקרופאג' שלא לפגוע בהם. בתאים סרטניים, לעיתים משתמשים בתור הזהב הזה ומכבדים עצמו ברמות גבוהות של CD47 כדי להתחמק מהתקיפה החיסונית. מאמץ מחקר זה מציע כי בגרסאות של סרטן הלבלב, IL-18 תורם לעליה ברמות ה-CD47, ומאות תורם להפשטה של הגידול מעל ההגנה החיסונית.
משמעות גילוי ה-KRAS והחשיבות שלו
השלב הבא שחשוב להבין הוא שגידול של קר_PRODUCTS והגברה של IL-18 מתארים קשר שיכול להסביר מדוע טיפולים המכוונים נגד KRAS, הגן שמפעיל את תהליך הגדילה של תאי הגידול, לא תמיד מצליחים להעניק תיקון ארוך טווח. יותר מ-90% מסרטני הלבלב כוללים תסמונת שכנראה מושפעת מבעיות ב-KRAS, שהדפוקות בה משמרות את הגן דלוק תמיד. חיפוש אחר תרופות מעכבות את ה-KRAS נמשך זה שנים, והן מגיעות כעת לניסויים קליניים עם תקווה ליעילות רבה יותר. עם זאת, במקרים רבים, תוצאות כאלה זמניות בלבד, והגידול מצליח למצוא דרכים להתחמק מהטיפול. המחקר מראה כי אם Blockade של KRAS מעלה את IL-18, ו-IL-18 מעלה את ה-CD47, תיתכן סכנה שהטיפול התורם ליציבות הגידול עוזר לתאים ששרדו להתחמק מהמערכת החיסונית.
תפישת המומחים וההתפתחויות העתידיות
ההשערה שעולה מהמחקר היא כי שילוב של מעכבי KRAS עם תרופות שמונעות את פעולת IL-18 או CD47 עלול לייעל את הטיפול. עם זאת, זוהי תיאוריה שמבוססת אך ורק על ניסויים על עכברים, וטרם הוכחה בבני אדם. תופעות לוואי והבטיחות של טיפול משולב כזה דורשים בירור נוסף. מה שהמחקר מבהיר הוא שקיום של טכנולוגיות שיכולות לשפר את ההבנה של כיצד הגידול מתחמק ממערכת החיסונית יוכל בעתיד לתרום לפיתוח טיפולים יעילים יותר. הדבר החשוב הוא להמשיך ולחקור את השבילים בהם הגידול מציג עמידות, ולבחון כיצד ניתן לפרוץ אותם בעתיד הקרוב.
מה משמעות כל זה למטופלים ומשפחותיהם
נכון להיום, לא חל שינוי במצבים הקיימים של טיפול. מטופלים עם סרטן הלבלב צריכים להיות זהירים ביחס להבטחות על טכנולוגיות עתידיות שנראות מבטיחות, ולהבין כי עד שאישור לטיפולים חדשים יושג, אין טעם לצפות לתרופות כאלה בשלב קליני. הטיפול בפועל בנסיונות קליניים נמשך, והמטופלים המעוניינים לקבל מידע על מחקרים זמינים צריכים לפנות לרופא המטפל, שיכול להכווין לטיפולים שמתבצעים, ומותאמים לפי מצבם הרפואי והשלב בו הם נמצאים. גם ההמלצות להימנע מעישון, לשמור על משקל תקין, ולנהל מחלות כרוניות כמו סוכרת ולגימת אלכוהול מבלי להקים סיכונים מיותרים, נותרות יציבות וחשובות לצמצום סיכון התפתחות המחלה.
מה צופן העתיד?
הדרך מהניסויים במעבדה לבדיקה קלינית היא ארוכה ומלאה באתגרים. מחקרים עתידיים יוסיפו לנסות לשחזר את הממצאים, לבדוק באיזו מידה שיטות טיפול משולבות עמידות או יעילות באופן עקבי, ולאחר מכן יינתנו פתיחה לניסויים בבני אדם לבדיקת בטיחות ויעילות. כל שלב כזה דורש לעיתים שנים, ורוב הרעיונות לא מגיעים לידי מימוש. אך למרות הקשיים, מחקרים מסוג זה הם שמובילים לפריצות דרך במאבק בסרטן, ומי שעתיד להרוויח הם החולים – כי ידע מעמיק על ההגנות שהגידול מפעיל, והדרכים לחדור אותן, עשוי להביא לתרופות שיחזיקו מעמד לאורך שנים, במקום חודשים בלבד.