המוות השחור לא סיים את תפקידו ב-1353
המגפה שפרצה בעקבות המוות השחור לא תמה באותה שנה. להיפך, היא פתחה תקופה של מגפה שאותה חזרה אירופה אלפי שנים—ומספר מחקרים גנטיים חדשים מראים שהחיידק שעמד מאחורי המגפה המשיך להשתנות לאורך כל התקופה הזאת. בין השנים 1450 ל-1500, חיידק הדבקה זה, יירסיניה Pestis, תפקד ליצירת שלוש תת-ענפים עיקריים, שמיתכן וצברו לעצמם מקומות מחיה חדשים באיזורי שדות פתוחים ויערות של חיות בר, לפי מחקר שהתפרסם החודש בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences.
החוקרים משערים כי מזג האוויר שיחק תפקיד משמעותי בתהליך. אחד מן ההשערות המרכזיות היא שהשפל הגדול בתרבות הטריאנטי, אירוע של יובש קשה שהשפיע על אירופה, השפיע גם על התפשטות המגפה. מחקרים מודרניים מראים כי אקלים חם או יבש משפיע בחומרה על אוכלוסיות החפרפרות וחולדות שמהן נגרם ההעברה, והן נשאים של המחלה בין ההתפרצויות של האדם.
הממצא הזה חוצה גבולות היסטוריים. היום, חיידק המוות השחור עדיין קיים בקרב חיות בר, במיוחד באזורים במערב ארה"ב, והבנת ההיסטוריה כיצד הוא התיישב באוכלוסיות אלו לפני מאות שנים יכולה לסייע למדענים לעקוב אחר שינויים במוקדי המחלה בעידן המודרני.
קריאת DNA של המוות השחור מקברים מימי הביניים
המחקר מובל על ידי קבוצת חוקרים מרוואר טרטו באסטוניה, שבנו רצפים של 26 גנומים של יירסיניה Pestis מתוך שרידי אדם מ-11 אתרים ארכיאולוגיים באסטוניה, רוסיה, אנגליה, הולנד ושווייץ, על פי אוניברסיטת סטרלינג. הדגימות מתוארכות למאות ה-14 עד ה-18, תקופה בהיסטוריונים מתייחסים אליה כזמן של המגפה השנייה.
האתגר המרכזי היה הזמן—כפי שמסבירה סיכום ה-ScienceDaily על המחקר. רצפי גנטיקה מעשרות התפרצויות מודרניות כוללים תאריכי איסוף מדויקים, אך שברים עתיקים מתוארכים בדרך כלל באמצעות שיטות רדיוקארבוניות, שמתפרשות על פני טווח של יותר ממאה שנים. זה מקשה לקשור כל רצף גנטי להתפרצות ספציפית.
כדי לצמצם את ההפרשים, הפיקו החוקרים שיטה חדשה שנקראת מודל רדיוקארבוני מונע פילוגנות גנטית. מכיוון שהחיידק מצבור שינויים גנטיים קטנים ככל שמתרחקים בזמן, המיקום של רצף על עץ משפחות החיידק מספק מידע על התקופה בה הוא חי. החוקרים שלבו את זה עם תאריכי רדיוקארבון, והתחילו לקשר בין דגימות להתפרצויות שהיסטוריית תיעדה, אמר פיליפ סלבנ, היסטוריון וכותב שותף במחקר, שהוסיף כי כך הצליחו לחבר בין הדגימות להתפרצויות המוכרות מהדיווחים המקומיים.
פצצת זמן של מגפה שנמשכה והתפצלשה
התוצאות מראות שהמגפה לא נותרה במקום אחד לאחר המוות השחור. היא חזרה והתפרצה מחדש באזורים שונים באירופה במשך מאות שנים, אומרת כריסטינה תמבץ, ששותפה לכתיבת המחקר והוסיפה שבחלק מהשלבים, חיידק זה תפרק ליצירות שלושה ענפים עיקריים. חלק מהענפים הללו, ככל הנראה, אומצו על ידי חיות בר כגון חפרפרות וחולדות בר, והמשיכו להתקיים שם בעיקר באזורים לא עירוניים. זה עשוי להסביר כיצד המגפה חזרה לאירופה גם אחרי הגלים הראשונים, ואף נמשכה עד המאה ה-18.
גם מלחמות ומתח מדיני השפיעו על התפשטות המגפה. רצפי הגנום שהושגו תומכים באימרות כי נדבקים קשורים להתפרצויות במהלך מלחמות כמו מלחמת שלושים השנים (1618-1648) ומלחמת הצפון הגדולה (בערך 1700-1721). החוקרים מוסיפים כי לעיתים קרובות, המגפה התפשטה באותן דרכים בהן נעו חיילים, פליטים וסוחרים—כתוצאה מכך, המסלול של ההעברה לא תמיד קבוע אלא משתנה בהתאם לתנועות והמאורעות באותה תקופה.
בדיקת ההשערה על הקשר ליובש
חשוב להפריד בין מה שהמחקר מציג לבין ההשערות שהוא מעלה. ההבחנה החשובה היא שהשבחות גנטיות, שהתרחשו בסביבות שנת 1450 עד 1500, נבעו מנתוני רצפי הגנום. ההשערה כי יובש הקשור לתקופת הרנסנס היה הגורם להתפצלות, היא היפותזה המבוססת על מחקר, ולא הוכחה חד-משמעית. המחקר, שמתבסס על DNA עתיק, מוגבל במידת הייצוג בו, מכיוון שהדגימות בעיקר מבעברים בצפון ומערב אירופה, והזמן המוערך עוד עלול להיות מלווה באי ודאות.
מדוע ידיעת היובש צריכה לעניין? מחקרים על מגפות מודרניות מראים כי מזג האוויר משפיע על אוכלוסיות החפרפררות והפרעושים הנושאים את החיידק, וכך משפיע על כמות המחלה שמסתובבת בטבע. יובש אזורי משמעותי יכול לשנות את דינמיקות האוכלוסיות האלה, אך קשר כזה עדיין לא נבדק ישירות בימי הרנסנס.
לקחים למעקב אחר מחלות בחיות בר כיום
המגפה קיימת גם כיום באזורים מוגבלים בארה"ב, אם כי היא נדירה יחסית. ממרכזי הבקרה והרבות בארה"ב (CDC) מדווחים על ממוצע של שבע מקרי אדם בשנה בעשורים האחרונים, בדרך כלל באזורים כפריים במערב, שם החיידק משוטט באוכלוסיות החפרפרות והפרעושים שלהן. המגפה הגיע לארצות הברית דרך ספינות בשנת 1900, ומשם התפשטה מערבה, מהאזורים העירוניים אל הכפריים, והפכה לחלק מהסביבה הטבעית של המערב הגרני.
ההיסטוריה הזו משקפת את מה שתואר במחקר באירופה של ימי הביניים: מחלה שמתחילה באירועים של הידבקות באדם, ומסתננת לאוכלוסיות של חיות בר, שם יכולה לשרוד במשך עשרות שנים שקטות. הבנת תהליך ההשתרשות, ההישרדות וההיעלמות שלה באירופה יכולה לסייע במעקב המודרני אחרי מוקדי המחלה הפעילים.
לתושבי האזורים הכפריים בדרום-מערב ולמבקרים בהם, אמצעי ההגנה פשוטים: הימנעו מלחוץ או לגעת בחיות בר חולות ומזוהמות, שמרו על חיות המחמד מחוץ למקומות מקווי חפרפרות, השתמשו בתכשירי דחיית פרעושים וחרקים, ופנו לטיפול רפואי במהירות במידה ותחושו חום פתאומי, צמרמורת או בלוטות מוגדלות. המגפה ניתנת לטיפול באנטיביוטיקה אם מופיעה מוקדם.
הצעדים הבאים למחקרים עתידיים כוללים איסוף עוד דגימות, במיוחד מאירופה הדרומית והמזרחית, ומחיות בר עתיקות שיכולות להצביע על מקורות המחלה במקום. המסקנה החשובה היא שהמוות השחור היה הסיפור הראשון בשרשרת ארוכה של אירועים, והיכולת של החיידק להיקשר לחיות בר היא תובנה שעדיין רלוונטית למעקב אחר מחלות עכשוויות.
