רוב האנשים מדמיינים את הצונמיות כתרחישי אסון הימי – אך מחקר חדש חושף כי אגם באלפים האיטלקיים יצר שניים מהצונמיות האגדיות שהודפסו בזיכרון ההיסטורי של האזור, ושהאנשים שבסביבת האגם בשוגג היו חלק מהתהליך שהוביל ליצירתן.
אגם שמסוגל ליצר גלי ענק בעצמו
מחקר שנערך באגם איזיו בצפון איטליה מראה כי התערבבות ארוכה של עצים, מרעה וכרייה במשך מאות שנים גרמה לזרימה של כמויות עצומות של חלקיקים ואפר אל תוך האגם. שינויים אלו, שהתחוללו במשך כמה מאות שנים, יצרו דלתא תת מימית שהעמיקה והתייצבה. אך לאחר רעידות אדמה בשנת 1117 ו-1222, הדלתא השתחררה משיניה והותירה מאחור שובל של סלעים ואדמה שהתמוטטו לתוך מימיו של האגם, ויצרו גלי מים כה גדולים שהם עברו את גבול תיאורי החזיוני.
האגם שמייצר את הגלים בעצמו
צונמיות, לרוב, נוצרות כתוצאה מרעידת אדמה שמזיזה את קרקע הים או האגם, ומייצרת תזוזה גדולה של מים. באגמים ובפיורדים, הגורמים הנפוצים ליצירת גלי הצונמי הם התמוטטויות קרקע – בין אם מדובר בנפילת סלעים בהרים הסובבים או בהיתמוטטות של כיסי קרום תת מימי.
אגם אסקיו, המקבל את מימיו מן נהר אוג'יו, הנושא שלגים מומסים ואבק סלעים מוואלאי קאמוניקה, יוצר בפגיעותיו דלתא הנמשכת אל עומק האגם. לפני העת העתיקה, יערות ומערכת השורשים שלהם שמרו על הקרקע יציבה. אחרי נפילת האימפריה הרומית והגידול באוכלוסייה, הכפרים והשטחים החקלאיים נרחבו וגרמו להגדלת ההטמנה של סלעים ואבק בתוך המים. במשך אלפי שנים, היצף של החומרים הללו הפך את קצות הדלתא לפחות יציבים ומסתוריים כי ניתן היה לשער כי שכבות הקרקע יכולות להתמוטט בכל רגע.
הכתמים והכתבים שמאששים את ההיסטוריה של הטרגדיה
הצוות הישראלי והעולמי, בראשות מוחמד נאווי זאפור מהאוניברסיטה בצורף בצרפת, שלב יחד עדויות גיאולוגיות, ארכיאולוגיות והיסטוריות. בדיקות סלעי קרקע סונאריים וקווי מיפוי סייסמיים מלמדים על אצטדיונים ומוטות של התמוטטויות תת מימיות עצומות, וכן היסטוריות שהופיעו בכתבים עתיקים.
מסמך מהמאה ה-12 המאוחרת, שמוחזק באוסף הוותיקן, תיאר את האפקטים של רעידת 1117 והצורה שבה המים עלו על היבשה בצורה בלתי רגילה, ולכאורה טבוע על סף תושבים בעיירות הסובבות.
החוקר Flavio Anselmetti מאוניברסיטת ברן, אומר בהודעה שתורגמה לכתבה ב-Gizmodo כי "תמונות ההיסטוריה והדיאגרמות הסייסמיות מראות שהאירועים היו עצומים, ושהגלים שהופיעו באגם במהלך רעידות אלו היו משמעותיים מאוד, והגבהם מתאימה לתוצאות החזויות".
גלים שיכולים לגבור על בניין גבוה
המודלים שהשתמשו בבנייה מחדש של התמוטטויות המוצגות בפועל, מראים כי גלי הצונמי שנוצרו ב-1117 על ידי רעידת הרומא, הגיעו לגובה של יותר מ-50 מטר (בערך 160 רגל) באזורים הצפוניים של האגם, תוך מזעור זמן ההגעה ותנודות המים שנמשכו עד 2.700 מטרים (כ-1.7 מייל) אלמקום היישובים הסמוכים.
על פי מודלים אלה, ההתרסקויות במימיו של האגם היו עוברות למעלה מ-10 קילומטר מקצה הקצה של האגם, והתוצאות תואמות להכתמים ולסימני הלחיצה שידועים בסלעי הקרקע בתחתית. ההסכמה זו בין המודלים והעדויות דווקא מחזקת את הביטחון של החוקרים באשר להיקף ואופי האירועים ההיסטוריים.
רעידת 1222 בבסניה, שקרתה כמאה שנה לאחר הקריסה הקודמת, הביאה ליצירת התמוטטות נוספת בסדרת שינויים בפעילות הבנה של סלע חדש. במודלים, גלי הצונמי שהופיעו לאחר רעידת הסן הגיעו לגובה של כ-13 מטר (כ-43 רגל), והמים הגיעו עד כ-1 ק"מ משפת האגם.
אי אסולה, האי הגדול במרכז האגם ומגן טבעי, סייע לחלק מהמים להימנע מפגיעות קשות יותר, אך עדיין תוצאות המודלים מראות כי ביישוב אייסו בפינה הדרומית של האגם, המים היו מגיעים לגובה של בערך 5.5 מטר (18 רגל), וכך גם בתוך 6-7 דקות אחרי ההתמוטטות.
החוקרים מציינים כי אירועים אלה נחשבים לאחד המהלך הגדולים והמשמעותיים ביותר שידועות לנו על של תזוזות מים בעקבות התמוטטויות סלע באגמים, אך מדגישים כי אין סימנים ברצפה כי נקבע מועד חדש להתרחשות נוספת.
סכנת הצונמיות – האם היא חזרה?
מאז רעידת 1222, חלפו יותר מ-800 שנים והדלתא והאגם חזרו לעניין בסיכון. בשנים האחרונות, נערמו שכבות רבות של סלעים ואבק מחדש בסביבת הדלתא, אשר הפכה להיות אחת מן הערים הצפופות ביותר לאורך חופיו של אגם באלפים האיטלקיים.
החוקרים מציינים כי האזור הקרוב לדלתא מתמודד עם עומס בנייה ופיתוח שמגבירים את החשש כי אירועים כמו ההיסטוריים יכולים לקרות שוב. הם מציינים כי מערכת אזהרה מוקדמת לא תספיק להוציא תושבים מאזור ההתרחשות – משום שהזמן בין קריסת הקרקע לבד הגעה של המים הוא קצר מאוד.
הם גם מדגישים כי ההשפעות של ההתרחשויות ההיסטוריות משקפות צורך בהיערכות מחודשת להתמודדות עם סיכונים שנוצרו על ידי פעילות אנושית, כגון כרייה, חקלאות ופיתוח תשתיות קהילתיות, שמגדילות את הסיכון להיווצרות דלתאות שהופכות למסוכנות יותר ויותר.
מה שאפשר ללמוד עבור אגמים בצפון אמריקה
בעוד שצונמיות באגמים אירופיים ידועות, גם באמריקה הצפונית מתרחש אירוע מובהק שאותו יש לשים לב אליו. באוגוסט 2025, זווית אינגליש באלסקה, גרמה לנפילת סלעים עצומה בפיורד טרייס ארם, שהביאה לגלה בגובה של כ-481 מטר (כ-1,578 רגל). אירוע זה, שהוזכר בדו"ח סייסמי של המשרד הגיאולוגי האמריקאי, נקשר לנסיגת הקרחונים, אך גם מראה עד כמה שיפועים תלולים ומים עמוקים יכולים להפוך סכנה אמיתית במהרה.
מחקר אגם אסקיו מציין כי על תכניות ההיערכות לתרחישי חירום לכלול גם שיקולים של שינויים ארוכי טווח בהצטברות אבק וחומרי סחף, ולא רק גלידת רעידות אדמה. לתושבים באגמים עמוקים, פעולה פרקטית כוללת בדיקת ההתכנונים המקומיים ליצירת מערכות זיהוי מוקדמות של צונמיות, ומעבר לאזורי מגורים מוגבהים, ותמיכה בניהול אגן הניקוז ומניעת סחף.
החוקרים מדגישים כי אין סימנים כי דלתת אגם אסקיו עומדת בפני קריסה מיידית, והמחקר אינם קובעים מועד מדויק ל אירוע נוסף, אלא מדגישה כי ההכנה והמודעות צריכים להיות חלק משגרת החיים באזורי סיכון.
שאלות שכדאי לדעת
– האם אגמים יכולים לגרום לצונמיות? בהחלט כן. התמוטטויות סלעים לתוך אגם או קריסת תתי-מדרגות של קרקע תת מימית יכולות להשפיע על המימדים של הגלים וליצור צונמיות.
– מה אירע באגם אסקיו? רעידות אדמה ב-1117 וב-1222 פיצחו את הדלתא התת מימית למוטות של סלעים ואבק, ויצרו שתי צונמיות גדולות.
– איך תרמו בני האדם ליצירת הסכנה? כריתה, מרעה ופעילות כרייה הוסיפו כ-3 פעמים יותר חומר לניקוז לכניסת האגם, מה שהפך את הדלתא לפחות יציבה ופגיע.
– כמה היו הגלים? הערכות מבוססות על סימולציות מראות כי גלי הצונמי הגיעו ל-50 מטר ב-1117 ויותר מ-13 מטר ב-1222. זוהי הערכה מבוססת מודלים, ולא מדידות ישירות.
– האם זה עלול לקרות שוב? החוקרים מבהירים כי שכבות המוצקות שנצברו במשך מאות שנים יוצרות תשתית שמוכנה להתרחשות אירועים כאלו, וכי פיתוח עירוני צפוף מעלה את הסיכון לקטסטרופה.
– ומה לגבי תושבי אגמים? הם צריכים ללמוד את תכניות החירום המקומיות, לעבור לאזורים מוגבהים לאחר רעידות חזקות ליד אגם עמוק, ולתמוך בניהול אזור הניקוז למניעת סחף.
המחקר מבהיר את החשיבות בהכנת התושבים והקהילות מפני סיכון עתידי, שמסתמן כרב-שנתי ומושפע מאוד על ידי פעילות אנושית וסביבתית.
