רוב סלעי השלג באנטארקטיקה נמוכים בהרבה ממה שנחשב על ידי המדענים כדרוש להתמוטטות ריצה של קרחון הקרח
במחקר שהתפרסם ב-15 באוקטובר בכתב העת Science נחשף כי רוב סלעי הקרח בקצה הדרומי של אנטארקטיקה נמוכים משמעותית ממה שהמדענים האמינו שנדרש כדי לגרום להתמוטטות בלתי נשלטת של שכבת הקרח הכוללת. ממצא זה מקטין את החשש מפני אחת הדרכים המסוכנות לעליית רמת הים הקיצונית הצפויה במאה זו.
חוקרים ממכון MIT, מהמכון לחקר אוקיאנוסים בווד האָל וחדשנות מאוניברסיטת מישיגן ביצעו מדידות של אלפי סלעי קרח והגיעו לממוצע בגובה של כ-30 מטרים (כ-100 רגל). נתון זה נמוך משמעותית מהסף של כ-100 מטרים (כ-330 רגל) שנמצא בשימוש במודלים להפעלת תהליך שנקרא אי-יציבות שברי הקרח הימי.
המסקנה אינה נותנת היתרה. אנטארקטיקה עדיין מאבדת קרח, והסלעים הגבוהים שכבר קיימים התפרקו במהירות שמעל צפיות המודלים. אולם המחקר מציע כי התהליך הספציפי של הפלת אבני הדומינו שמאחורי התחזיות הקיצוניות עשוי להיות פחות סביר ממה שדמיינו.
אלפי סלעי קרח נמדדו מתוך חלל באמצעות לייזר
על פי MIT, החוקרים ניתחו מעל 15,000 סלעי קרח באנטארקטיקה באמצעות מכשיר לייזר אלטי של NASA, ICESat-2, שביצע מדידות כל שלושה חודשים בערך בין 2019 ל-2023. סיכום המסמך של AAAS מוסיף כי החוקרים השתמשו בנתוני לייזר מהאוויר ומהחלל גם מחוץ לאנטארקטיקה, במיוחד מגילויים שנעשו בגראנדלנד מ-2003 ועד 2023.
סלעי הקרח הגבוהים פחות שכיחים. באנטארקטיקה, רק כ-5% מהקרחים עלו על 52 מטרים (171 רגל), בגראנדלנד רק 5% עלו על 77 מטרים (251 רגל). מעטים מהם הגיעו לגובה של מעל 100 מטרים, ואחד הגיע ל-127 מטרים.
אלו הגבוהים ביותר היו במקומות בהם הקרח זורם במהירות לכיוון הים. גובהם היה קשור קרוב יותר לעומק המים, לעובי הקרח שנמצא לפני הקרחון, ולסדקים שמתפתחים ליד קצה הקרחון.
התהליך שאכן לא התפתח – אפקט הדומינו שהמודלים פחדו ממנו
אי-יציבות שברי הקרח הימי הינה הרעיון כי ברגע שהקרחון הצף שמתנתק, המגישה של הקרח החשופה מאחוריו הופכת לגדולה מדי כדי לתמוך במשקלה ומתרסקת, חושפת קרחון נוסף גבוה יותר שנופל גם כן, וממשיך לתהליך שגרום להחמרה מהירה. מכיוון שחלק ניכר מאנטארקטיקה המערבית שוכנת על סלעים עמוקים יותר ככל שמתרחקים מהחוף, תהליך זה יכול, תאורטית, להתרחש במהירות ולברוח משלטון המודלים.
תסריט זה משמש כמניע לכמה מהתחזיות הגבוהות ביותר לגבי רמת הים במאה הזו. ועדת האקלים הבינממשלתית הינה סבורה כי תהליכי קרח צפים כאלה נחשבים כסבירות נמוכה אך עם פוטנציאל להשפעה ניכרת, ולפעמים ניתן לא לשלול אותם בהחלט גם בהסתמכות על רמות פליטה גבוהות מאוד של גזי חממה.
המחקר החדש בדק את הרעיון מול קרחונים אמיתיים. ראש הצוות, קרוליין נידל, סטודנטית לתואר שני במכון MIT-ווד הלה, ציינה בהודעת MIT:
בעשרה אזורים שבהם סלעי הקרח הגבוהים ביותר תיעדו את מהירות התקדמות ההתרחקות של הקרח, התברר כי הקרח הנופל התרחק במהירות הרבה ממה שהמודלים חזו, אך התהליך היה קצר מיותר. לאחר מכן, הקרח התפשט חזרה לכיוון הים והתייצב על שברי קרח נמוכים יותר ויציבים יותר.
החוקרים זיהו מעצורים טבעיים. שכבת הקרח העבה יותר שהצטברה מקרחון השברים והקרח הימי ממולה סייעה להחזיק את הקרח בצורתו הגבוהה, כאשר מים עמוקים יותר תמכו בו ועודף בקרח על סלעי היסוד הפך את הקרח ליציב יותר. בנוגע לקרחון תווייטס, טוענים החוקרים שההתרחקות המהירה והמסוכנת של הקרח היא כנראה בלתי סבירה גם אם שכבת הקרח תקרוס ותחשוף קרח גבוה.
הגבלות של ארבעה קרחונים ודיווח חלקי
המחקר מציג גבולות ברורים. רק ארבעה קרחונים תועדו עם כיול חוזר של תנועתם ותוואי ההתרחקות שלהם, ומדד קטן זה פחות מייצג את התנהגות כל סלעי הקרח בכל רחבי היבשה. המדידות התקיימו על פני כעשרים שנה לכל היותר, בעוד תהליכי שינוי בקרחונים אורך זמן של מאות שנים לפחות.
אי-יציבות שברי הקרח הימי טרם נחזה במישרין, והמחקר הנוכחי אינו מוכיח כי היא לעולם לא תתרחש. הוא מציע כי רוב סלעי הקרח כיום נמוכים יותר, ושהסלעים הגבוהים שנצפו כעת יציבים יותר ממה שחשבו, במקום לתמוך בתרחיש של התרסקות בלתי נשלטת. כמובן, התנאים עלולים להשתנות ככל שהאוקיינוסים יתחממו ושהקרחונים יידלו או יקרסו בהתמדה.
ההתרחקות מהציפיות המוקדמות לגבי קרחונים גבוהים מהירה יותר ממה שציפו, ובעוד תרחיש של רצף נזילות בלתי צפוי מואץ פחות סביר, הוא עדיין אפשרי. החוקרים מדגישים כי דרושות מפות טובות יותר של סלעי היסוד ושל קצב ההידלדלות של הקרח כדי לשפר את החיזויים לגבי רמת הים.
המחקר הושלם בהשתתפות מימון של NASA, הקרן הלאומית למדע של ארה"ב, ומיזם שיתוף הפעולה הבינלאומי של קרחון תווייטס, DOMINOS, לפי MIT.
השלכות לתכנוני ערי חוף בארצות הברית
לתושבי החוף לא משתנה התמונה הצפי לזמן הקרוב. דוח הטכני של NOAA אודות עליית רמת הים בארה"ב מעריך כי בין 2020 ל-2050, רמת הים תעלה בממוצע בין 10 ל-12 אינץ', תוצאה שה-Dולמה על ידי התחממות האוקיינוסים והתמוססות הקרח הקרה שכבר הוחלט על ה"סגר" שלה.
מחקר זה מתייחס בעיקר לסיכונים הארוכים יותר שעיצבו תכנונים עבור מאה 21 המאוחרת ואילך. ערים כמו מיאמי, ניו-יורק, בוסטון, ניו אורלינס ועוד, משתמשות באותם תרחישים קיצוניים לתכנן חומות מגן, ניקוז, תשתיות ארוכות טווח. סיכון נמוך יותר לקרה בלתי נשלטת עלול להקטין את ההערכות היסודיות לתכנון, אך הסוכנויות לא שינו את ההנחיות שלהן בהתאם למחקר זה כרגע.
בעלי דירות באזורים המסוכנים צריכים להמשיך להשתמש במפות שיטפונות מקומיות ובהערכות NOAA, במקום להסתמך על מחקר בודד. ביטוח רגיל של בעלי דירות אינו מכסה נזקי שטפונות, והשיטפונות הגבוהים במקומות רבים בארה"ב הולכים וגוברים ללא קשר לנתוני קרחוני אנטארקטיקה.
אתרים כמו Nature World News ימשיכו לעקוב אחר כיצד מומחי מודלים של קרחונים וסוכנויות פדרליות משקיעים בממצאים לצורך שיפורי התחזיות העתידיות.
המסקנה המדודה היא כי סיכון מפחיד אחד נראה לפחות פחות סביר על בסיס תצפיות מהעולם האמיתי, אך אובדן הקרח באנטארקטיקה ממשיך, ורמת הים החזויה על חופי ארה"ב תמשיך לעלות בעשרות השנים הקרובות.
