מחקר שנשכח מזמן ביערות אוסטרליה הדרומית מעלה תובנות חדשות בנוגע להשפעות של כריתת עצים על תפיסת הפחמן בטבע. במקום להניח שכריתה גורמת לירידה באחסון הפחמן ביער, מגלים החוקרים מאוניברסיטת מלבורן כי יערות של עצי תאו הרים, שבהם הוסרה חצי עד 70% מהעצים בשנות ה-80 המאוחרות, הצליחו לאחסן כמויות רבות של פחמן ב-30 השנים שחלפו, בדומה ליערות סמוכים שלא עברו כריתה.
היערות העמוקים הללו גם הראו צמיחה יוצאת דופן של עצים גדולים יותר. עצים שהושארו לאחר קיצוץ היו כ-20% גדולים יותר בקוטר מאלה שבהם לא נעשה כל ניצור, והאפקט המוחשי ביותר – עצים בגובה חזה שהיו בממוצע גדולים יותר מ-3 מטרים. החוקרים תיארו זאת בכתבה ב- The Conversation, והדגישו כי ממצאיהם מאתגרים את ההנחה הרווחת כי כריתה ופינוי הפחמן הם תמיד תהליך הפיך.
מחקר רונן, שהחל בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ביקש לבדוק כמה שיטות של ניהוג יערות עשויות להשפיע על אוצרות הפחמן תוך כדי שמירה על קיימות. כדי לבדוק זאת, השקיעו ממשלת מדינת ויקטוריה כ-26 מיליון דולר אוסטרלי (בהערכת ערך של ימינו) והקימו את פרויקט מערכות היערות בין השנים 1987 ל-1989 בשני אתרים עיקריים: Tanjil Bren, באזור ההרים המרכזיים של ויקטוריה, ו-Cabbage Tree Creek, באיזור גיפסלנד המזרחית.
במחקר זה נבדקו שיטות קיצוץ מסורתיות של כריתה מלאה, ורסיות של קיצוץ מצומצם שהשאירו פיסות יער של 50 עד 140 מטרים, וכן נהלי קיצוץ כה חזק שניסו להסיר בין חצי ל- 70% מהעצים. אזורי אחריו שלא עברו כריתה שימשו כביקורת להשוואה. יער Tanjil Bren מורכב מצמחי תאו הרים שגדלו מחדש לאחר שריפות בטבע משנת 1939.
בתחילת שנות האלפיים, התוצאות אוששו: עצי התאו השתלבו היטב באזורים של כריתה נקיה, בעוד שהאזורים בהם נשארו פיסות קטנות של עצים וכיסוי עליוני שמרו על מינים משניים כגון אקציה. עם זאת, אחרי כמה שנים, פרויקט זה נשכח, והדרכים שנבנו חזרו להתכסה במרוג, והשלט שהכריז על הפרויקט קרס לאדמת היער.
בשנים שחלפו, צוות המחקר, שכולל את קייטלין המונד, קרייג ניצטקה, פרק בקר וראפל טרובה, חזר אל היער ב-2014, והחל במחקר שדה מחודש כחלק מקורס באוניברסיטה על טכניקות ניהול יערות. התוצאות שפורסמו השנה הראו כי הקודמים שימרו את ההנחות שלהם: עצי התאו שהותירו ביערות שצולמו שגדלו במהירות בתנאים של כריתה, ובמקרים מסוימים הגיעו עד לגודל של למעלה מ-1.5 מטרים בקוטר.
בנוגע לפחמן, החוקרים מצאו כי תוך שלושים שנה, היער המקטין הצליח לשחזר את כל הפחמן שנוסע עם כריתה ואף יותר, וזאת במקביל ליצירת תרומה משנית שמסוגלת לספק עץ, לספוג פחמן ולשדרג את בתי הגידול לחי ובעלי חיים.
תוצאות החי והצומח
הדימויים מתעדות תוצאה מרתקת: צילום במצלמות טורף גילה את המוספית של Leadbeater, חיה בסכנת הכחדה ואחת מסמלי מדינת ויקטוריה, בכל אחת מהשיטות של ניהול היער, אך לא באזורים שלא נכרו כלל. החוקרים הסבירו ששיח אקציה, שגדל ברוב השיטות, חשוב לחיפוש מזונות והרתעה עבור המוספית, שמירה על תנועתה ביער.
גם עצים גדולים משמשים כישעי עתיד, משום שהם עמידים יותר לשריפות ומסוגלים לפתח חללים ובקיעים – בית גידול חיוני שנמצא בסיכון בשיטות ניהול לא מבוקרות. מגוון מינים נדרשים למקומות כאלה, ביניהם החפרפרת הגדולה ו-Leadbeater's possum, שניזונים ומסתתרים בחללים ובעצים הגדולים.
גבולות ליישום הממצאים מחוץ ליער זה
כמובן, קיימות אזהרות ומגבלות — והחוקרים מודים בכך. מיצוי המחקר מתייחס ליערות יחידים באזור מסוים, והמאפיינים של קהילת עצי התאו ההרים הם ייחודיים וקצרים במהירותם, בעוד שיערות באמריקה הצפונית, כמו אורן ולאון, שונה בתנהגות ובתגובות שלהן לשריפות.
המחשבה על השוואת פחמן של עצי עץ בלבד איננה מקיפה את כל מאגרי הפחמן שביער, כמו הקרקע והעץ שנכרה לאחר הקציר. תוצאות מצולמות במצלמות טורף מראות היכן התפתחו חיות, ולא את תהליכי האוכלוסייה לאורך זמן.
החוקרים מדגישים שהצלחות של קיצוץ קל הם תוצאה של לוחות זמנים והתאמות, וכי מחקרים באמריקה הצפונית מראים שכמה שיטות של קיצוץ משמשות להפחתת הסיכון לשריפות, אך התוצאות משתנות בהתאם למין, האקלים, ההיסטוריה של השריפות ושימוש בעץ שנחיה לאחר הקצירה.
המדיניות תלויה גם בהקשר הפוליטי והחוקי. בויקטוריה, סיימו את כריתת היערות הטבעיים המסחרית בתחילת 2024, ולכן ממצאים אלה כנראה ישרתו יותר את שימור, שחזור ושיקום שטחים מאשר חידוש פעולות כריתה.
לקחים ממדע שנשכח מזמן
הלקח המרכזי של המחקר עשוי להיות בעצם בשאלה הכללית על ההיסטוריה המדעית. החוקרים טוענים שהיערות האוסטרליים מכילים שפע של ניסויים ארוכי טווח שנשכחו, וייתכן שהם יוכלו לשנות את ההבנה שלנו כיצד יערות מגיבים לניהולם, אם רק יימצאו לפני שנעלמים תיעודים ואזכורים חשובים.
עבור הקוראים שמתעניינים בוויכוחים האמריקאיים על אש, עץ, אקלים ועוד — המסר המרכזי הוא לחפש עדויות מקומיות וארוכות טווח במקום להניח שגיבוש שיטה אחת לטיפול ביער תמיד הטובה ביותר. המסקנה היא שביער אוסטרלי אחד, קיצוץ נרחב עזר לעצים גדולים יותר ולשמירה על בעלי חיים בסיכון, והיה שווה כפליים בהשוואה לשימור של יערות שלא נכרו במשך שלושים שנה. אך זוהי מקרה יחיד, ולא כלל.
שאלות נפוצות
מה מצאו בניסוי היערות הנשכח?
יערות של עצי תאו ההרים שהוקצו לקיצוץ כבד בשנות ה-80 הצליחו לאחסן כמויות פחמן שוות לאלו של יערות שלא עברו כריתה, ואף עצים גדולים בכ 20% יותר בקוטר.
היכן נערך הניסוי?
באתר Tanjil Bren בהרים המרכזיים של ויקטוריה, אוסטרליה, במסגרת פרויקט מערכות היערות שנוסד בין 1987 ל-1989.
כמה עצים נקטעו?
בין חצי ל-70% מהעצים הוסרו באזורים הממוקצצים הכבדים.
האם בעלי חיים נהנו?
מצלמות תיעוד תפסו את המוסופית הנדירה של Leadbeater בכל אתרי הטיפול שמיועדים לגידול ובעיקר לא זיהו אותם באזורים שלא נעשה בהם כריתה.
האם זה חל גם על יערות בארה"ב?
לא באופן ישיר. עצי התאו ההרים הם ייחודיים לאזור, אך תוצאות דומות קיימות בחלק מקבוצה של עצי מחט בצפון אמריקה. ההשלכות על יערות אמריקאים תלויות בתנאים מקומיים, כולל מינים, אקלים והיסטוריית השריפות.
האם כריתת עצים מועילה לסביבה?
לא מחקר אחד מראה שהתהליך תמיד טוב לסביבה. החוקרים מציינים כי קיצוץ עדין יכול לעבוד במקומות מסוימים, אך לא בכל מקום.
