מערכות אקולוגיות של יערות גשם הן דמויות מורכבות להפליא, ועד כי אפילו המדענים המובילים מודים כמה אנחנו באמת מבינים פחות ממה שנדמה. לפני יותר מעשור, חוקר החרקים המפורסם טורי ארווין הגלה כי הטרסה אחת של כיפה של יער הגשם באקוודור מכילה מעל ל-100,000 מינים של חרקים. ומאז הנתון הזה אינו כולל את הצמחים, החיות הממוטאות, ומיקרוביומה הקרקעית העשירה והמתחקרת פחות.
בהתקדמות המוגבלת שלנו בהבנת המערכות המורכבות האלה, אסטרטג המחקר לשימור הסביר לכולם את האמת העמוקה יותר: שמירה על תהליכי האבולוציה המעצבים את חיי היער דורשת את ההנהגה והחוכמה של תושבי הכפרים והקהילות הילידיות. הידע המעשיר שלהם לעיתים מוביל לפתרונות שימור שלרוב אינם ניתנים להשגה עבור המדע המודרני — פתרונות המבוססים על דורות של קרבה אינטימית לסביבה האקולוגית.
התפקיד של קהילות מקומיות
הגבר מדגיש שכאשר תושבי הכפרים או יערות הגשם מודעים לסיכונים ארוכי הטווח של חוסר פעולה — כמו זיהום במקורות מים, רעב, או אובדן המגוון הביולוגי — הם מונעים לפעול לשימור והגנה על שטחיהם. הידע שנצבר במשך דורות על המערכות של היער מעניק לקהילות האלה חישה חודרת יותר מכל מדען מבחוץ. היכולות שלהם להבין את תנועות ההגירה, שינויים בעונות, והיחסים שבין מינים הם אינטואיטיביים, גמישים ומבוססים על ניסיון חווייתי.
בניגוד לדגמי שימור קלאסיים שבהם חוקר חיצוני מגיע, מבצע מחקר ועוזב עם הנחיות, החוכמה הילידית מייצרת תכניות שימור חזקות יותר ממה שהמדע הנוכחי מסוגל להצדיק לבדו. אחריותם של תושבי הקהילות מתבססת על הדדיות, אחריות וקשר מתמשך. הם אינם שותפים פסיביים, אלא אדריכלים פעילים של השימור וההגנה על הטבע.
מהם תהליכי האבולוציה — ואיך אפשר לשמר אותם?
האתגר המרכזי כיום הוא ששרשרות המינים נודדות ומתפתחות במהירות, נושאות את עצמן למקומות חדשים בתרבות סביבתית משתנה. מחקרים על הגירה ארוכת טווח מגלים דפוסים בלתי צפויים – שמינים נודדים לתוך区域 מסוימים ומספר המינים שנראים במקום משתנה ללא סדר ברור.
לדעת הגבר, שימור אינו מתמקד במעקב אחר סמנים בודדים כמו עלייה בכמות תיאורים של תושביו של איזור מסוים, אלא בהבטחת תנועת המינים החופשית והיכולת שלהם להסתגל לצרכיהם להישרדות. באמזונס של אקוודור, עשרות אלפי מינים נודדים כלפי מעלה במעלה ההרים של הרי האנדים, בתנאים שבכל רגע משתנים—טמפרטורה, לחות, אור, ומצב הקרקע. זוהי בדיוק אבולוציה בפעולה—תהליך מתמשך של הסתגלות שחי וטועם אותנו שאין ביכולתו האדם להבין אותה בשלמותה. מחקרים מדעיים רבים הופכים לפחות רלוונטיים מיד לאחר הפרסום, כי האקלים וההתנהגות של החי והצומח משתנים במהירות.
במקום להתמקד במחקקי מינים בודדים, השימור צריך להתרכז בשימור תהליכי האבולוציה עצמם. העיקרון הפשוט הוא שככל שנאפשר לאבולוציה לפעול על פני נופים מקושרים, כך ייתכן שיהיו יותר מינים שימצאו את דרכם להסתגלות ולהישרדות. זה דורש ראייה רחבה יותר על קישוריות הנוף ועל השפעת הקצוות (edge effects) על המערכת, מעבר למה שנדרש כיום במסגרת תפיסות שימור סטנדרטיות.
רק הקהילות המקומיות יכולות להחליט כמה משטחי הקרקע שלהן יש לשמר. אזורים רחבים המוגנים לשימור מאפשרים יצירה של מגוון רחב יותר של תנאים ומסוגלים לתמוך במגוון ביולוגי רחב יותר. כאשר המאמצים לשימור ישירות תורמים לקהילות המקומיות — באמצעות יערות אכילים שמעצימים את הביטחון התזונתי ומקורות מים נקיים — סיכוי ההרחבה של רשתות שמירה עולה משמעותית.
הקהילות הכפריות והילידיות, שמכוחותיהן ידע מתקדם ביחס לקישוריות הנוף והשפעות קצה, ומערכות תכנון ניהול משאבי טבע עצמאיות, הן המעצבים היעילים ביותר של רשתות הגירת חיות הבר. רשתות אלה חיוניות לשמירת תהליכי האבולוציה שמעצבים את Biodiversity של העתיד.
על אדם גב
במשך יותר מ-30 שנה, אדם גב מוביל מחקרים וקמפיינים לשימור סביבתי, החוצים בין תכנון קרקע לבין תנועות חיות בר. מאז 2018, הוא עובד בשיתוף פעולה הדוק עם עמי הילידים באמזונס של אקוודור, במטרה להרחיב את ההבנה לגבי קישוריות נוף שכוללת תנועות מינים, ריבונות תזונתית של בני האדם, והגנה על מקורות המים המתוקים. עבודתו החדשנית משנה את תפיסות השימור באיזור הרי האנדים ואמזונס.
אלפי שנים, שבארים הילידיים שואר היו בעלי מודעות טבעית לשימור. ההתמוטטות של מערכת אקולוגית מקומית קשורה בקשר הדוק לקריסה של תרבות, ולפיכך גם לחוסר יכולת לשמר את הטבע. כאשר היער מפסיק לשרת את צרכי האדם—בדרך כלל עקב גידול אוכלוסייה יתר על המידה—האנשים מתחילים לצוד וללקט חומרים באופן בלתי בר קיימא כדי להימנע מרעב.
שיקום ההרגלים לשימור לוקח זמן וא דורש יצירת ריבונות תזונתית. אם יש רעב, כל שימור יהיה בעיקר תיאורטי. שינוי בתפיסות החשיבה וההתנהגות כלפי הטבע הוא קריטי. הגישה לשימור היא גישה של חיים — דרך קבלת החלטות יומיומיות שמעריכה את המגוון הביולוגי. גב מסביר שהדבר גם אומר שבשמורות טבע לא צומחות עצים וצמחים באופן בלתי מרוסן אם התושבים לא מקבלים את צרכיהם. זה הכרה בהשפעות האקולוגיות של שימוש בקרקע, פיתוח, צריכה, ופנאי. גישה של שימור מעודדת אזרחים, קהילות וממשלות להכליל את הטבע בהחלטות, בין אם מדובר בבניית מעברים לחיות בר, הפחתת פסולת, או קידום חיי שיתוף עם מינים מקומיים.
הגידול המשמעותי ביותר שגלה אדם גב בשנים האחרונות הוא בהקמת אלפי עצי פרי, אגוז, ודקלים אכילים במקומות שבהם הושקעה מודעות לשימור.
הקהילות יכולות להוביל לשינויים אמיתיים
תמיכה בקהילות המקומיות בניהול תכניות שמירת טבע עצמאיות ואוטונומיות, היא המפתח לשינוי מתמשך. תהליך זה דורש זמן, סבלנות והעברת ידע, והוא מחזק את היכולת של תושבים להנהיג פעולות שימור מותאמות לסביבתם. חינוך, פיתוח תודעה והכוונה בכלים של תכנון בר קיימא, מאפשרים לקהילות להרגיש כי הן חלק ממארג גדול יותר — מערכות אקולוגיות שהן חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן.
אנשי קהילה יכולים לתמוך במדיניות מקומית שממקדת בשימור שטחים ירוקים, שמירה על המגוון הביולוגי וקישוריות בתי גידול. עליהם לעודד חיבור בין פעולות מקומיות למדיניות אקלים — דוגמת קידום רצועות חיבור בין אזורי שמירה, תכנון מינים עמידים לשינויי אקלים, והגדרת גבולות של שמורות טבע גמישות שיכולות להשתנות לפי הצורך.
כך, באמצעות יוזמות מקומיות שמבוססות על ידע חכם, יכולות קהילות שלמות להביא ליישום של שינויים אמיתיים ומתמשכים שמשרתים את הטבע ואת עתיד המגוון הביולוגי בישראל.
